דחיית בקשה שלא להרשיע וגז"ד לסטודנט למשפטים שפיברק תאונה לצורך פצויים

1.         הנאשם שבפניי הורשע בביצוע עבירות לפי סעיפים 244 ו- 415 + 25 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), לאחר שהודה כי  בתאריך 25/5/05 הגיע לביה"ח בנהריה, לאחר שנפל במדרגות ביתו ונחבל בפניו,  וטען כי נחבל כתוצאה מנפילה מרכב ובתאריך 31/5/05 אף מסר גירסה  שיקרית זו במשרדי את"ן גליל ובהמשך הגיש לחברת הביטוח אריה - כלל, באמצעות עורך דינו, תביעה לתשלום פיצוי בגין הנזק  שנגרם לו, לכאורה, כתוצאה מתאונת דרכים.

2.         לאחר שהורשע ובטרם הטיעונים לעונש  הופנה הנאשם לשירות המבחן, לצורך קבלת תסקיר בעניינו. הסניגור ביקש כי  שירות המבחן יתייחס בתסקיר  גם לאפשרות של ביטול ההרשעה.

ניתנו שלשה תסקירים בעניינו של הנאשם. הראשון מ- 13/04/07, השני מ- 29/08/07 והאחרון מ- 26/10/07. בתסקירים יש  פירוט מלא  של נסיבותיו האישיות, כאשר בסופו של דבר ישנה המלצה  להעמידו במבחן לתקופה של שנה  תוך המנעות מהרשעתו בדין, זאת בעיקר בשל החשש שהרשעה בדין "עלולה למנוע  ממנו את מימוש השכלתו (לומד משפטים - מ.א) ולעסוק בעריכת דין, באופן מעשי, בעתיד הקרוב".

למרות המלצת שירות המבחן ביקשה ב"כ המאשימה שלא לבטל את ההרשעה ולהטיל על הנאשם מאסר על תנאי וקנס שיהלום את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה.

הסניגור, לעומתה, ביקש שאקבל את המלצת שירות המבחן ואבטל את ההרשעה, תוך שהוא מפנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם לרבות מצבו הבריאותי ומצבו הכלכלי הקשה, להודאתו,  לעברו הנקי, לזמן שחלף מאז בוצעה העבירה ולעובדה  שהרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום  הנאשם.

שמעתי גם את הנאשם, שהביע חרטה  על מעשיו וביקש שביהמ"ש לא ימנע ממנו לממש את האפשרות של שיקום במסלול שבו הוא נמצא, היינו לימודי המשפטים.

3.         מאחר והנאשם כבר הורשע,  שומה עליי לבדוק אם יש מקום, בנסיבות המקרה שבפניי, לבטל את ההרשעה, זאת מכח סמכותי לפי סעיף 192 א. לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב  - 1982 (להלן: "החסד"פ").

בהקשר זה ראוי לזכור שככלל, כאשר  ביהמ"ש מוצא כי נאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום - בין אם בעקבות הודאת הנאשם ובין  אם לאחר שמיעת ראיות - ומעשים אלה מגלים עבירה, יש להרשיע  את הנאשם בביצוע אותה עבירה.  אולם כמו לכל כלל, גם לכלל זה ישנם חריגים. החוק מאפשר,  באותם מקרים חריגים, להטיל על הנאשם מבחן ללא הרשעה (מכח הוראות סעיף 1 (2) לפקודת המבחן [נוסח - חדש] תשכ"ט - 1968), או צו שירות, כמשמעותו בסעיף 71 א. (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ללא הרשעה, בנוסף לצו מבחן או בלעדיו (מכח הוראות סעיף 71 א. (ב) לחוק העונשין).

כאמור, רק במקרים חריגים לא ירשיע ביהמ"ש נאשם שלגביו מצא ביהמ"ש כי ביצע את העבירה שבביצועה הוא מואשם. נשאלת השאלה מה הם המקרים בהם יטיל ביהמ"ש צו מבחן ו/או צו שירות על נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, מבלי להרשיעו. שאלה זו נדונה בהרחבה בע.פ. 2083/96, תמר כתב נגד מדינת ישראל (פורסם בפד"י  כרך נב', חלק שלישי, עמ' 337). כדברי כב' השופטת הגב' ד. דורנר (שם, בעמ' 342, סעיף 7, מול האותיות א- ד),

                        "תכליתו של סעיף 71 א. לחוק (לחוק העונשין - מ.א), כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על - פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת  הרבים ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור  אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

להבהרת מכלול השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו להחליט אם מן הראוי להרשיע נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, או שמא ראוי להימנע מהרשעתו, והאיזון הנדרש בין השיקולים, יפים דברי  כב' השופטת הגב' א. פרוקצ'יה בע.פ. 2669/00, מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בפד"י כרך נד' חלק שלישי, עמ' 685), לפיהם,

 "... משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל  את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה  תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.

כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט, הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם - טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב  בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה  בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה" (שם, בעמ' 690 מול האותיות א' - ג').

הדברים הנ"ל,  שנאמרו בהתייחס  לאי הרשעתו  של נאשם שבימ"ש  מוצא כי ביצע  את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, יפים גם למקרה בו מבוקש לבטל  את הרשעתו של נאשם שכבר הורשע, מכח הוראות סעיף 192 א. לחסד"פ.

ועתה לענייננו. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים בעד ונגד ביטול הרשעתו של הנאשם שבפניי, כפי שהם עולים מטיעוני הצדדים ומהתסקירים של שירות המבחן - כאן המקום לזכור ששיקוליו של קצין המבחן, בבואו להמליץ בפני ביהמ"ש על הרשעתו או אי הרשעתו של נאשם, כמו בבואו להמליץ על העונש אותו ראוי להטיל על נאשם שהורשע, אינם זהים, בהכרח, לשיקוליו של ביהמ"ש. יפים לעניין זה דברי כב' השופט מר מ. אלון (כתוארו אז) בע.פ. 344/81+359, מדינת ישראל נ. סגל ואח' (פורסם בפד"י כרך לה', חלק רביעי, עמ' 313, בעמ' 324 מול האותיות ד', ה') - הגעתי למסקנה שבנסיבות המקרה שבפניי ולאור העבירות שבביצוען הודה הנאשם,  ובהן הורשע, אין מקום לבטל את ההרשעה. לא רק שאין בנמצא, במקרה זה, "נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר", כלשון כב' השופטת הגב' א. פרוקצ'יה בע.פ. 2669/00 הנ"ל, אלא שהאינטרס הציבורי מחייב במקרה זה הרשעה. אין זה סוד שהתופעה של פיברוק מעורבות בתאונות דרכים, מתוך כוונה להונות חברות ביטוח ולהוציא מהן כספים שלא כדין, הפכה לנפוצה במקומותינו. תופעה זו גורמת נזקים לציבור כולו ולא רק לחברות הביטוח, הן משום שמי שנושא בנטל הכספי של הונאות אלה, כאשר הן מצליחות, הוא, בסופו של דבר, ציבור המבוטחים הנאלץ לשלם פרמיות גבוהות יותר לכיסוי תשלומי הפיצויים והן משום שנפוצותה של התופעה גורמת להתייחסות נוקשה וחשדנית של חברות הביטוח כלפי כלל הנפגעים בתאונות דרכים הפונים אליהן לקבלת פיצויים. ההרשעה חיונית כדי להילחם בתופעה זו. אין באמור בתסקיר של שירות המבחן, בנסיבות מקרה זה, כדי להצדיק אי הרשעה, אלא רק כדי להצדיק הקלה בעונש.

4.         לא נעלמה ממני הטענה שהרשעה בדין עלולה לסתום את הגולל על רצונו של הנאשם לסיים את לימודי המשפטים ולעסוק, לאחר סיום לימודיו, במקצוע עריכת הדין, אולם לא מצאתי ממש  בטענה זו, כפי שיובהר להלן:

                        כדי שהנאשם יוכל לעסוק  במקצוע עריכת דין הוא צריך להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין (להלן: "הלשכה"). עיון בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 (להלן: "החוק"), מלמד שללשכה  הזכות שלא לקבל אדם שסיים לימודי משפטים וסיים את תקופת ההתמחות ועמד בבחינות ההתמחות, באחד משני המקרים המנויים  בסעיף 44 והם: